התחלתי עם הבוראטה ממחלבת עברי, ואלוהים, זו לא הייתה סתם גבינה. הבוראטה הזו שומרת על מרקם אסוף עד שנמסה על הלשון כמו נשיקה של מאהב מלא ביטחון עם התחלה, אמצע והכחשה של הסוף. ה”מיקס הייחודי של ירקות” – צבעוני, פריך, ומתוק-חמוץ, היה כמו תזמורת שמנגנת את הסימפוניה המושלמת, כל תו במקום, כל שילוב המרקמים היה כמו ריקוד סוער וחושני שהכין אותי להמשך.
ואז הגיע הרוסטביף המיוחד – דק, ורדרד, עם פריכות קלה של ירק שורש מיובש כמו גבר לבוש חליפה שמפתיע בריקוד חושני. כל ביס היה שיר אהבה לעישון עדין ולבשר איכותי, כזה שמספר סיפור בלי מילים.
הכבדים בציר עוף ופירה, לעומת זאת, היו כמו מפגש עמוק ואינטימי עם הצד הנוסטלגי של המטבח. הכבד, רך ומלטף, התמסר לציר שהיה עמוק ועשיר כמו מבט ממושך. ציר עוף על שמנת פלפלת עטף את המנה בהברקה דביקה ומיומנת. הפירה? קטיפתי כמו שמיכת קאשמיר ביום חורפי. זו מנה שמחבקת אותך מבפנים ומשאירה אותך קצת מסוחרר.
והנה באה הפיצה הדקה – קלילה, פריכה, עם תוספות מדויקות שמזכירות לך למה הפשטות היא לפעמים הכי סקסית. הבצק, מתוח ונאפה בצורה מושלמת, התענג על גבינה שטיפסה עליו כמו שמיכת אהבה, עם תבלינים שרק הוסיפו חשק לעוד פרוסה.
ואז, הרומן הסתיים עם הטורטליני עבודת יד – כאן באמת נגעה המסעדה בגבהים חדשים. כל כיסון היה כמו מכתב אהבה קטן, ממולא בתשוקה טהורה. הבצק היה דק אך חזק, המילוי כמו סוד מתוק-מלוח שאתה מגלה בלילה אינטימי. הרוטב? קטיפתי, מחבק, מלטף, עד שאתה מוצא את עצמך מתחנן שזה לעולם לא ייגמר.
בסיכומו של ערב, הלופט הוא לא רק מסעדה, אלא במה להצגת קולינריה ברמה של פואטיקה. לכל מנה היה סיפור משלה, וכל ביס היה רגע שחשוב לזכור. Chapeau! (שאפו!)