אה, Alena…
כמו נסיכה רוסייה שהיגרה ללב תל אביב, עטופה בשכמייה של סאטין משובח ונעליים מבריקות מכדי לדרוך בהן באמת בחול של חוף גורדון. היא יפה, היא יודעת שהיא יפה, והיא תעשה הכל כדי שתדע שגם אתה יודע שהיא יפה. אבל מה לעשות, מון שרי, היופי הזה לא יודע לנשק.
הכניסה למסעדה מרגישה כמו דיפלומטיה זוהרת. מחושבת, כמעט קרירה. הכול מוקפד, מדויק, זוויות של זהב, תאורה שמלטפת ולא חונקת, סומלייה שנראה כאילו יצא מאודישן לסרט של קובריק. ברגע הראשון אתה מתרשם, מתבלבל, מתרומם — ואז מגיע הוויסקי סאוור.
הוויסקי סאוור!
אח, סוף סוף! נשיקה צרפתית עם סטירה רוסית. איזון מהודק בין חמיצות נעימה לליטוף של עץ האלון. משקה שפותח את הסיפור כמו פתיחה של שופן. מרומם, רומנטי, כמעט מבטיח חדירה אל עומק הלב והחך. הלוואי שהייתה זו הקדמה למה שיבוא, אבל לצערי זה היה השיא, לא ההתחלה.
קרודו הדג
הגיע עטוף כמו דוגמנית קוטור בפריז, אבל כשהלשון שלי פגשה אותו, הוא סינן אליה מבט חמוץ, כמעט מעליב. לא נשיקה, לא חיבוק. סתם לחיצת יד קרירה עם יותר מדי לימון. הוא היה כל כך עסוק בלהיות יפה, שהוא שכח להיות טעים.
כמו דייט עם אינטלקטואלית שמצטטת טולסטוי אך שוכחת להקשיב לך.
כבד הקצוץ ופילה הלוקוס
מממ… איך לומר? הם כמו זוג שמצאו אחד את השנייה בבנק הפועלים – נאים, מתפקדים, אבל בלי תשוקה. כבד הקצוץ הרגיש כמו ניסיון לקרוץ לאמא הפולנייה בשמלת קוקטייל, אבל בלי עומק, בלי גסות שתאזן את האלגנטיות. והפילה? טכני, יבשושי, מחונך מדי. כמו סטוץ בלי מגע – מתוזמן אבל לא מתמסר.
ואז, ברגע של חסד… שיפוד התמנון.
הו, le poulpe!
מה לא הייתי נותן להיות שוב בין זרועותיו.
כאן סוף סוף הייתה התמסרות, להבה, משחק מקדים מושקע וביצוע מספק. הוא נשא את הצלחת כמו שליח אהבה ים-תיכונית. כל נגיסה – כמו גניחה רכה באוזן. מעושן במידה, צרוב בדיוק, בשרני ומלא מסתורין. תמנון שידע איך לענג ולרגש. הייתי מוכן להתחתן איתו, או לפחות לרדת איתו לסיני.
אז מה נותר?
Alena היא מסעדה שלומדת בבלט בולשוי אבל עוד לא עשתה אהבה. היא מתוחכמת, היא נוצצת, היא מהודקת – אבל שוכחת שלפעמים דווקא הסדק בשפתיים, הטיפטוף של שמן זית על חלה קרועה ביד, או חריפות בלתי צפויה שורפים יותר עמוק מכל הצגה של טעם.
ציון כולל: 6.5 מתוך 10
על העיצוב, הדיוק, והוויסקי – שאפו.
על השיפוד – כפיים סוערות.
אבל על הלב? Ma chère, עוד יש לה מה ללמוד על אהבה.
או כמו שאמא שלי הייתה אומרת:
“אין כמו קובה במרק חמוסטה כדי ללמד אותך מה זה נשיקה אמיתית.”