אה, צ’יקטי, איזה שם מפתה, כמו קריצה קטנה של אהבה איטלקית שמעוררת חשק למשהו אינטימי, פרוע וחד פעמי. הערב הזה, כמו ריקוד בלתי נשכח בסדינים, התחיל עם נשיקה מעודנת בדמות הסשימי עם פיסטוק – חתיכות דג קרות כמשי, שהותירו את הלשון שלי נרגשת ומתוחה. הפיסטוק, שהוסיף את הקראנץ’ כמו שריטה על ירך חשופה, היכה בעומק אגוזי-מלוח, בעוד רמזים של הדרים כמו לחישה לאוזן לחשו “עוד רגע, זה רק מתחיל.”
הסלט פנצנלה עם עוקץ חרפרף – וואי וואי. איזה ריקוד של טעמים מחומרי גלם טריים ומשובחים. המתיקות החמוצה של העגבניות, וחריפות קטנה כמו עקיצה מפתיעה אחרי לילה שלם של מחמאות. זו מנה שיודעת איך להשאיר חותם, בלי לצעוק. בעצם אולי קצת.
ואז הגיעה הקרבונרה קצת אחרת, וכאן, מותק, נכנסנו לשלב היותר נועז של הערב. אפונה מפתיעה כמו פלירטוט בסביבה פורמאלית – מתוקה, מרעננת, ותמיד מביאה חיוך. הבייקון טלה? הוא היה כמו אהוב מלא ביטחון, מעושן, מלוח ומשאיר חותם בכל ביס. הרוטב נעטף סביב הפסטה כמו שמלה צמודה, מחבק, מלטף, ומשאיר אותך משתוקק לעוד.
הפסטה דג ים, לעומת זאת, הייתה כמו דמות מסתורית שנכנסת אל הבר וממלאת את האוויר בניחוח ים פראי ומרומם. הפסטה בושלה בדיוק הנכון, הדג פרח בתוך המנה כמו זמרת סופרן, אבל כל זה נשאר בעדינות, בלי להאפיל על הקוקטיילים שעשו כאן מופע צדדי בלתי נשכח.
הקוקטיילים? הם היו כמו פסנתרנית ג’אז שיודעת לנגן את כל הרגשות – אלכוהול מאוזן, טעמים מהפנטים, וכל אחד מהם כמו ריקוד סוער שתמיד מסתיים בצחוק קטן ומתוק.
בקיצור, צ’יקטי היא לא מסעדה, אלא אהבה שנרקמת בצלחת ובכוס, תזכורת כמה החיים יכולים להיות מפתיעים כשמשלבים מטבח איטלקי עם יצירתיות וחוצפה תל אביבית שאפתנית. Mamma mia, נשאר לי טעם של עוד!