הלילה ירד על תל אביב כמו שמיכה דקה מדי. לא באמת מחממת, אבל עושה לך חשק להתכרבל.
נכנסתי למגזינו עם ציפייה לפגוש איטלקייה עדינה. אחת שתיגע בי עם פסטה ביד אחת ופרמזן ביד השנייה, ותלחוש לי מילים ברכות באוזן “mangia piano, amore mio”.
אבל מה שקיבלתי? ישראלית. לא סתם ישראלית, אחת שצועקת על הברמן בעברית-איטלקית, לובשת שמלה של פראדה אבל נעליים של שוק לוינסקי, ושואלת אותך בדייט ראשון אם אתה ישן אצל אמא.
קפרזה – “אני נראית טוסקנית, אבל גדלתי בבאר שבע”
המנה הראשונה, קפרזה, הגיעה כמו הבטחה: מוצרלה רכה, עגבנייה אדומה-בוהקת, בזיליקום טרי.
אבל כבר בביס הראשון הבנתי. כאן זה לא נאפולי, זה כפר סבא.
המוצרלה הייתה קרירה, כאילו מישהו פחד שתתמסר יותר מדי.
העגבניות? כמו דייט בים: נראות לוהטות, אבל חסרות עומק.
ולמרות שהבזיליקום ניסה לפלרטט, משהו שם נשמע מזויף.
כמו שחקנית שגמרה סדנה אצל שפים איטלקים, אבל עדיין מתבלת כמו אימא שלה עם פפריקה מהשקית.
בולונז – הפנטזיה שנפלה במילואים
חשבתי שאולי הבולונז יציל את הערב.
ציפיתי לרוטב שמתבשל שעות, מלא תשוקה, כזה שמכתים חולצה ומסעיר לבבות.
אבל קיבלתי רוטב עייף, שדיבר אליי כמו גבר אחרי מילואים: קצר, עצבני, חסר סבלנות אבל משאיר צרבת.
הפסטה הייתה שם, אבל לא חלק מהסיפור.
היא לא עטפה, לא התמסרה, לא לחשה לי שום דבר.
זו לא הייתה אהבה, זו הייתה שותפות עסקית קרה בין פחית עגבניות לבשר טחון.
קרבונרה – סוף סוף חיבוק
ואז, פתאום, הגיע הרגע ההוא, כמו אחרי ריב גדול שמתפייסים במיטה.
הקרבונרה.
רוטב חלמוני, סמיך, שמרגיש כמו נשיקה מתמשכת בצוואר.
הפלפל השחור ידע בדיוק איפה לגעת. לא יותר מדי, לא פחות.
והייתה שם חמימות של בית, של אישה שיודעת לבשל ולהרגיש.
הייתי צריך אותה מההתחלה, האיטלקייה האמיתית שגרה בתוך הישראלית הזאת.
כבד קצוץ – הילדה מבת ים שמפתיעה אותך פתאום בצרפתית
הכבד הקצוץ לא התחפש. הוא ידע שהוא ישראלי, אפילו מזרחי.
אבל הוא נכנס לחדר עם ביטחון של פריזאי: עשיר, שומני, מדויק.
המרקם. כמעט מיני. כאילו מישהו מרח אותו על הלחם בעצימת עיניים.
הבצל המטוגן עשה לו סולו, והלב שלי נמס קצת, אני מודה.
זה היה רגע קצר של אמת, של אינטימיות לא צפויה, כמו שיחה עמוקה עם בחורה ברחבת ריקודים רועשת.
לסיכום:
מגזינו היא לא האיטלקייה שבאתי לפגוש.
היא לא לוחשת, היא צועקת.
היא לפעמים מרתקת, לפעמים מתישה.
יש לה רגעים של חסד (קרבונרה, כבד קצוץ),
אבל בשאר הזמן היא מרגישה כמו חשבון מנופח על משהו שיש גם בבית.
ובכל זאת, איכשהו, היא מצליחה לגרום לך לחשוב שאולי… אולי שווה לבוא שוב.
ציון: 7 מתוך 10.
כמו סקס ראשון עם מישהי שאתה לא סגור אם תתקשר אליה. לא מושלם, אבל לא תשכח מהר.